זכרונות

  ריטה

ריטה: "פעם ראשונה שראיתי את עפרה, בעצם זה היה בתחילת הדרך שלי, נפגשנו בהיכל התרבות, ראיתי אותה כשהיא נכנסה לעשות חזרה ואני בדיוק יצאתי או משהו כזה. דבר ראשון שאמרתי לה אמרתי: 'וואו, את ממש נראית כמו נסיכה, כאילו קטפו אותך מאיפה שהוא, מאיזה סיפור, את נראית ממש כמו נסיכה אמיתית'.היא הייתה באמת נסיכה אמיתית בהתנהגות שלה, בחוסר רוע שלה, בצניעות, באצילות, ביופי החיצוני שלה. היא הייתה יפהפייה, נורא קשה להגיד הייתה, אבל עיניים נורא יפות, עור פנים נורא יפה, הכל בה היה איזה משהו רך ונעים. מאז היינו נפגשות ומדברות, ותמיד הייתה תחושה שאין מחיצות, שלא היו לה מחיצות, שתמיד יש... ולא יודעת, היה בה משהו מאוד  מאוד מקסים, וכואב, כואב מאוד מאוד לדעת שאחת כזאת לא תהיה איתנו כאן בינינו.

 אני זוכרת שהייתה לי יומולדת והתקשרתי אליה ואמרתי 'אני עושה יומולדת רק למשפחה, הורים ואחיות, ואני רוצה שתהיי שם'. והיא הייתה שם, וכולם הרגישו מאוד מאוד נעים לידה ובחברתה. היא מאוד מאוד תחסר. היא מאוד תחסר בגלל קולה, בגלל מה שהיא ייצגה, היא ייצגה אותנו מאוד יפה בכל העולם. כשעפרה הייתה, הרגשת מאוד גאה לראות אותנו מיוצגים על ידה. היא תמיד עשתה את זה באצילות מאוד גדולה ובשורשיות מאוד גדולה. היה בקול שלה משהו מאוד טהור. לפעמים קשה לחשוב שאתה מדבר על מישהו כזה בעבר. אבל היא שמה, למעלה, בטוח, עוד מלאך שנמצא. כנראה כל הטובים והמקסימים הולכים מהר כי הם צריכים להיות מלאכים שם למעלה ולשמור. לא יודעת אחרת איך להסביר את זה, שכל המקסימים והטובים הולכים כל-כך  מהר".

אהוד מנור: "היה בה משהו טהור, לא מקולקל, שנשמר לאורך כל השנים. כמו שהיא שמרה על הפרטיות שלה, היא שמרה על צלם אנוש ביחסים שלה עם האנשים שסבבו אותה, ובתחום הזה זה לא פשוט. אני מאוד אהבתי לכתוב לה, ותמיד היא לא הייתה מהססת להגיד לי בדיוק מה היא מרגישה, ולא אומרת 'נדבר אחר-כך' או לא חוזרת אליך. היא הייתה בן אדם שלם והיא אהבה. החיוך שלה והאהבה שלה וההתעניינות שלה בבני אדם, ובילדים אגב בעיקר, זה היה אמיתי. אחד הדברים האמת יפים אצלה לאורך השנים היה ההשתאות שלה עצמה נוכח מצבה.   וההשתאות הזו מעולם לא התקלקלה. היא תמיד נשארה תמימה ושמחה.

אהוד מנור

 זאת אומרת, היא הייתה באמת באמת שמחה בחלקה. הדבר הזה לא גרם לה להשתנות, לא גרם לה להתנשא. היא הייתה באמת אדם יוצא דופן. היו לה המון חידודי לשון וצחוקים, והיא לא לקחה את עצמה בקלות, והיא הייתה קוראת מוצלחת של הטבע האנושי. אני כתבתי לה שירים לאורך כל השנים. השיר שכמובן כולם זוכרים ומכירים זה 'חי', שאיתו נסענו כולנו לאירוויזיון במינכן, והגיע אז למקום השני, שזה היה מדהים. זו בעצם הייתה הפריצה הבינלאומית הרשונה שלה. ואחר-כך כתבתי לה עם סשה ארגוב את השיר 'עוד מחכה לאחד', ואני רוצה לאמר שזו הייתה פשוט אהבה משנייה ראשונה, המפגש בין סשה ארגוב לבין עפרה חזה. הוא שאל את עצמו ואמר בקול רם 'איפה הייתי כל הזמן, למה לא הכרתי אותך קודם'".

ירדנה ארזי

ירדנה ארזי: "הדרכים שלנו הצטלבו כמה פעמים במהלך השנים. אני חושבת שהפעם המשמעותית הראשונה הייתה כשהשתתפנו יחד בתוכנית טלוויזיה. היא הופיעה ואני הופעתי, וכשכולם הלכו הביתה ואני נשארתי לאסוף את החפצים שלי, גיליתי זוג נעליים שלה שהיא שכחה. אני זוכרת נעליים בצבע כסף, נעלי סירה עם עקבים בצבע כסף. לקחתי אותם איתי הביתה, התקשרתי אליה ואמרתי לה שהנעליים שלה אצלי. היא הגיעה אליי הביתה, שתינו קפה, פיטפטנו שיחת נשים, והיה נורא נחמד. היא סיפרה לי הרבה דברים על שכונת התקווה ועל החיים שלה והתייעצה איתי פה ושם לגבי כמה נושאים. אחר-כך הלכנו אני זוכרת למעצבת דורין פרנקפורט, שהסטודיו שלה היה לא רחוק ממני, ושתינו הלכנו אליה יחד למדידות, כי היא תפרה לשתינו בגדים להופעות.

 אחר-כך כרגיל, עם השנים, טלוויזיות ביחד, בכל מיני אירועים והופעות פגשתי אותה, אבל אני זוכרת שיחה אחת מרגשת שהייתה לי איתה אחרי שהוריי נפטרו בהפרש של חמישה ימים. עברתי תקופה מאוד קשה, ואז היא התקשרה כדי לחזק את רוחי ולנחם. באותה הזדמנות היא סיפרה לי שההורים שלה לא כל-כך בקו הבריאות, ושהיא מאוד דואגת להם, וכמה שהיא קשורה אליהם, שהיא מאוד מאוד מאוד קשורה אליהם בהרבה בחינות. גם אז זו הייתה שיחה מאוד אישית. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני כמה שנים באירוע מיוחד שעשו לכבוד אהוד מנור. אני זוכרת שראיתי אותה, והיא נראתה נפלא. אמרת לה: 'תגידי לי, איך את עושה את זה? אני ממש מתפוצצת, את ממש נראית כמו דוגמנית'. היא אמרה לי שהיא מתאמנת הרבה במכון כושר. זו הייתה שיחה קלילה כזו ונחמד, וזהו, זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו ודברנו".

דיוויד ברוזה: "אני עדיין לא מעכל את מה שקרה ואת הסיום הטראגי הזה. את עפרה אני זוכר ממש מתחילת הדרך שלה, כי אני הייתי אז גם כן בתחילת הדרך, ועוד לפני זה עם הקבוצה משכונת התקווה. אני זוכר את ההתחלה שלה עם הקבוצה הזאת, ואיך שהיא יצאה לקריירה לבד עם רצון רב לצאת במשהו שלה, ואז כמובן היציאה הגדולה שלה לחוץ-לארץ, שהייתה מאוד מפתיעה.אני חושב שעפרה עבדה מאוד לבד בכל המערכת הזאת. היא נסעה וכבשה, בפירוש כבשה את העולם לבד לגמרי. זה לא שהיא לקחה איתה מערכת שלימה, עיתונאות, את העיתונאים הישראליים שסיקרו את ההצלחות שלה בחוץ-לארץ. היא פשוט עשתה את זה כמו לוחם בודד. זה עצוב ומדכא ממש שככה החיים יכולים להיגמר, אבל דבר אחד בטוח, השירים שלה תמיד יהיו, ועד כמה שזה נשמע קלישאה היא עשתה עבודה מדהימה".

דיוויד ברוזה

שייקה לוי

שייקה לוי: אני הכרתי את עפרה הרבה הרבה לפני שהיא הייתה עפרה הגדולה, והיא הייתה עפרה מאוד גדולה. אני הייתי נפגש איתה ועם בצלאל אלוני בקפה פינת בתל-אביב, אני זוכר, היו באים אליי, היינו נפגשים, היינו מאוד מאוד מיודדים. הם היו משמיעים לי קלטות שלה, שאני אביע את דעתי, שאני אגיד מה... ככה מאוד מאוד התקרבנו. אחר-כך אני דחפתי שהיא תשחק איתנו ב'שלאגר', שבו היא שרה את ה'פריכה'. אמרתי לפשנל, 'בוא תיקח את עפרה, היא נהדרת, היא נראית נהדר והיא שרה יפה', וככה היא נכנסה ל'שלאגר' ושרה את ה'פריכה' וזה הקפיץ אותה למעלה. אני את עפרה מלווה הרבה מאוד שנים, אנחנו מאוד מיודדים, ועד לזמן האחרון שעשיו את 'המלך ואני', עשינו דיבוב לסרט מצוייר ביחד.

עוד נפגשנו בהקרנה. תמיד היא אמרה 'אנחנו נזמין אתכם ותבואו ונעשה צהריים', וכנראה שזה לא התאפשר. אני לא יודע מה קרה פה, יש בטח מי שיש לו תשובות. פה קרה משהו שלא מתקבל על הדעת. על דעתי זה לא מתקבל, אני ממש מרגיש לא רק רע, אלא גם כועס מאוד, כי יש פה משהו שהוא נסתר בעינינו. עפרה הייתה צריכה להיות איתנו עוד הרבה הרבה הרבה שנים. נקטף פשוט ממש פרח טרי ורענן. אין שום סיבה שבעולם שהיו צריכים לקבור את עפרה, ואני על זה כואב מאוד וכועס מאוד. אני לא יכולתי ללכת להלווייה, כי אני לא הייתי מצליח להשתלט על עצמי. מאוד כאבתי. היא הייתה ממש קרובה לליבי, מאוד אהבתי אותה. היא הייתה מצלצלת בכל פסח, בכל חג".

יהודית רביץ: "אני הכרתי את עפרה חזה בעצם כששתינו היינו כבר בלב ליבה של קריירה, כל אחת של עצמה. אני חושבת ששתינו התחלנו בערך באותו זמן, אנחנו בנות אותו גיל פחות או יותר. היא הייתה בקצה אחד ואני בקצה השני, ואני כל הזמן ראיתי אותה וראיתי מה היא עושה ועקבתי אחרי מה שהיא עושה, והיא ייצגה בשבילי משהו מאוד ישראלי, מאוד מקומי, מאוד כן, ובעיקר מאוד חיובי. היה מאוד חשוב לה לייצג את השכונה שממנה היא באה, ואחרי זה לייצג את הארץ בכל מקום שהיא נסעה בעולם. היא לקחה על הכתפיים המון אחריות, מלבד זה שהיא רצתה לעשות את הדברים שעשתה ורצתה לשיר את השירים שהיא שרה, היא לקחה על עצמה אחריות שהיא מעבר לשירים, מן תפקיד של אחות גדולה, משהו מאוד מקסים, מאוד מרשים.

יהודית רביץ

אני פגשתי אותה כשיצאה מן סידרה כזו של תוכניות שנקראה 'זמרת הארץ', שהנחה אותה בזמנו אהוד מנור. בכל תוכנית היו עושים, מי שהוזמן, ביצוע לשירים ישראליים ישנים. זה היה ניסיון לחדש שירים ישראליים קלאסיים. אני בחרתי לשיר עם עפרה את 'החליל'. רפי קדישזון עשה את העיבוד. נפגשנו כמה פגישות כדי לעבוד על הדבר הזה, ולשתינו היה רצון לעשות משהו שהוא לא היא ולא אני, משהו שלישי, שהוא עושה מהחיבור של שתינו דבר חדש, ועבדנו על זה מאוד ברצינות. בשביל שיר אחד של 3 דקות נפגשנו 4-5 פעמים, שזה נחשב הרבה מאוד במקצוע שלנו. המפגשים איתה היו פשוט מקסימים. היא הייתה פתוחה, נחמדה, היה קל לצחוק איתה. פשוט היה תענוג. בעיקר היא הייתה מוזיקלית מאוד. התפקידים המוזיקליים שרפי קדישזון הטיל על שתינו היו מאוד מסובכים, והיה צריך לזכור הרבה. היא הייתה פשוט מצויינת. בשבילי ההיעלמות של עפרה, אני צריכה לעכל את זה. קשה לחבר אותה עם 'איננה', עם 'לא חיה'. בשבילי היא השאירה המון אחריה. המון מוזיקה, חיוך גדול. אני ממש לא יכולה להפסיק לחשוב על זה, זה כל-כך מצער אותי".

אורנה דץ

אורנה דץ: "אנחנו את עפרה פגשנו לפני כמה שנים, בתוכנית טלוויזיה בשוודיה. עפרה בשבילינו תמיד הייתה דמות מוערצת, היא הייתה הזמרת שהצליחה לפרוץ את הגבולות של הארץ הקטנה שלנו, שגם ככה קשה לכבוש אותה, ועל אחת כמה וכמה את העולם כולו, והיא עשתה את זה ובגדול. ואז נפגשנו איתה, והיא הייתה בשיא-בשיא-בשיא הפופולאריות שלה בעולם. פגשנו בחורה באמת צנועה, זה לא בגלל שכולם אומרים את זה, אלא פגשנו באמת את עפרה הפשוטה והצנועה, ששאלה מה שלומינו ואם אנחנו צריכים משהו, ואם אנחנו צריכים יעוץ. ישבנו באותו בית מלון בשוודיה בגלל תוכנית טלוויזיה שהשתתפנו בה ביחד, ואני יכולה לספר שנורא הפליא אותי ההסתגרות שלה, זה שהיא חיפשה תמיד אוכל כשר ושהיא אכלה נורא מעט, והיא תמיד שאלה איפה המכון כושר במלון, ולעשות כמה פעמים ביום אימונים.

היא ממש שמרה על עצמה, ובעיני זה נראה שיא המקצועיות. היא הופיעה כמו שעפרה תמיד ידעה להופיע, הכי טוב שיש, והיא שרה את 'אם ננעלו' ועוד שיר. נפרדנו לשלום אחרי יומיים במלון, והיא אמרה 'תשמרו על עצמיכם, ותעשו הרבה ילדים, כי זה הכי חשוב, ותשמרו על החיים של המשפחתיות שלכם והזוגיות שלכם, ותצליחו'. וככה מדי פעם היינו מקבלים ממנה דרישת שלום פה, דרישת שלום שם, והיא באמת חסרה, כי זה נורא קשה להיות במקצוע הזה בן אדם שבאמת יכול לשמור על הפרטיות שלו, והיא באמת הצליחה לעשות את זה. ומה שנשאר זה באמת השירים, וחבל שבמדינה שלנו יודעים להעריך ונפרדים מאומן רק כשהוא נמצא במצב כל-כך קשה או לצערינו נפטר. חבל שהיא לא זכתה לראות ולשמוע את ההערכה ואת האהבה של האנשים האלה בחייה".

אחינועם ניני: "לא יצא לי להכיר לעומק את עפרה חזה, הכרתי אותה רק כמה פעמים. כל פעם שהכרתי אותה היא הייתה נעימה ומקסימה, תמיד חייכה. אני חושבת שהיא הייתה זמרת נהדרת. היה לה קול של זמיר. היא תמיד השריתה עלי אווירה קסומה. המוות שלה בא לי כשוק, כהלם. אני חושבת כמו לכולם. פשוט אני לא מבינה, לא יכולה לעכל ולקבל את הדבר הזה. זה גם מפחיד אותי. מאוד מצער אותי ומעציב אותי. אני עובדת הרבה בחו"ל בימים האלה ובכלל בשנים האחרונות, וכשהתחלתי את דרכי בחו"ל תמיד היו שואלים אותי על עפרה חזה, מה המשמעות שלה למוסיקה הישראלית בעולם, וכמובן שהתשובה היא ברורה: עפרה חזה סללה דרך נפלאה למוסיקאים ישראליים אחרים, שאני ביניהם, ובדרך הזאתי אנחנו הולכים בעצם.

אחינועם ניני

 היא הייתה החלוצה, ואנחנו הולכים בדרך שהיא סללה. ואני חושבת שהיא ראוייה לכל ההערכה על הדבר הזה, ועל כל התקליטים הנפלאים שהיא הוציאה בארץ, על כל הדברים הנהדרים שהיא עשתה. אני מאוד אתגעגע אליה, ואני בטוחה שרבים שותפים לרגשותיי".

ריקי גל

ריקי גל: "מה שהכי זכור לי זה שלפני מספר שנים הופעתי ב'מערה' ביפו, ועפרה הייתה בתחילת דרכה, ואז אחרי ההופעה ניגשו אליי עפרה ובצלאל אלוני, וביקשו ממני שאייעץ להם לבנות רפרטואר שמתאים גם לארץ וגם לתיירים שמגיעים לארץ. אחר-כך במשך השנים המשכתי להתפעל מעדינותה, מצניעותה, מהדרך שבה מטפלים בה, מגוננים עליה כל-כך, תמיד שובל של מעריצות הולכות אחריה, תמיד הספר עם הפאן ביד, מכין אותה לקראת ההופעה, ותמיד חינניות כזאת וצניעות שובי לב. אין ספק שהיא עשתה את זה. היא עשתה את זה. היא השאירה לנו שובל ארוך, כמעט נצחי, של צליל קולה והאווירה הכל-כך נעימה שהיא השריתה בכל מקום, וכאן היופי שלה. ההמשכיות והדרך המסורתית שהיא ניסתה לשמר כל הזמן. מאוד נעים לזכור אותה".

יזהר כהן: "קשה לי לזכור היכן פגשתי את עפרה לראשונה. עפר בשבילי זה מפגשים רבים לאורך כל השנים. הופענו בהרבה מופעים יחד, והשתתפנו בהרבה תוכניות טלוויזיה, הופענו אפילו ביחד בפני תיירים תקופה ארוכה ערב-ערב בכל מקום. המפגש שלי עם עפרה תמיד היה מן מפגש כמו משפחה. הייתה בינינו חיבה מאוד פנימית. כולם ראו אותה כאדם סגור ומסוגר. היה לה איזשהו קיר בפני הסביבה, אבל בפני אנשים שהיא הרגישה נוח, בקרבם היא הייתה כל-כך פתוחה וחמה. לי היה קשר כזה איתה. אני חושב שאחד הדברים שאולי אני תרמתי חלק קטן להצלחתה בחו"ל זה שאת רעיון 'גאלבי' זה היה רעיון שאני הגיתי אותו, וגם הקלטתי את השיר 'גאלבי' באנגלית אז, בתחילת שנות ה- 70, ויום אחד היא התקשרה אליי וביקשה מאוד אם אני יכול לשכתב לה את המילים ומפה כנראה נולד הרעיון.

יזהר כהן

היא הייתה אלופה בשירי תימן, אני הרבה פחות ממנה, היא הייתה הרבה יותר אותנטית בקטע התימני, והיא עשתה את זה בצורה הכי נכונה ובזמן הנכון. מה אפשר לאמר? אנחנו איבדנו תכשיט יפה וצריך להתרגל לרעיון הזה, זה לא פשוט, כי היא הייתה חלק כל-כך חשוב בנוף הישראלי שלנו, ונצטרך להישאר עם מה שהיא הותירה. מה אני יכול לאמר? שחבל, פשוט חבל".

אביהו מדינה

אביהו מדינה: "בנובמבר 98' היינו יחד, אני ועפרה חזה, בארצות-הברית, בניו-יורק. הזמינה אותנו שם הפדרציה היהודית העולמית לקבל אות הוקרה על פועלינו בשדה הזמר העברי. עפרה הייתה מאוד שקטה. במשך הפעמים שבילינו ביחד היא הייתה נינוחה. היה דבר מוזר שלא כל-כך הבנתי אותו. היה איתה איזה ספר קטן שהיא כל הזמן קראה בו. בכל הזדמנות של איזו אתנחתא או הפסקה או משהו, היא הייתה מוציאה את הספר מהכיס וקוראת. באחת הנסיעות שלנו חזרה מאיזה אירוע בתוך הלימוזינה בה נסענו, אני אומר לה: 'עפרה, מה את קוראת?', והיא לא משיבה לי. אני אומר לה: 'עפרה, מה את קוראת? מה כל-כך מעניין?'.

היא ביקשה מהנהג להדליק את האור במכונית כדי להמשיך לקרוא. עניין אותי לדעת מה הספר הזה, המותח כל כך, שהי קוראת. אני אומר לה: 'עפרה, מה את קוראת?', והיא לא משיבה לי, והיא לא מרימה את הראש. 'מה את קוראת, עפרה?', והיא לא משיבה. בסוף אמר לי דורון: 'חבל לך על הזמן, היא לא תשיב לך, כי היא קוראת תהילים. כשהיא קוראת תהילים היא לא מדברת עם אף אחד עד שהיא לא מסיימת את הפרק'. זו הייתה עפרה חזה המאמינה. יהי זיכרה ברוך".

גילה אלמגור: "הקול הנפלא הזה והפרח הזה שהיה בינינו נדם ואיננו, ולעולם לא נשמע אותו ולא נראה את פניה המופלאים. זו מחשבה בילתי נתפשת. עפרה הייתה כמעט סמל בחיים פה, גם של החיים התרבותיים וגם שהיא חלק מכולנו. אני לא הייתי חברה של עפרה ולא ליוויתי אותה באף טריפ בחייה, אבל נפגשתי איתה הרבה פעמים, כשהיא התייצבה, כל פעם שהייתי מבקשת ממנה 'בואי לבית החולים ולילדים' או 'בואי, יש איזה אירוע שהמטרה שלו היא מטרה נעלה, איסוף כספים למען מטרה זו או אחרת', לא היה בכלל ספק שהיא תתייצב ותגיע .  ואני יכולה רק לספר שפעם הייתה איזו ילדה משכונת התקווה שאחר-כך לצערי נפטרה, שהעריצה אותה וסביב המיטה שלה היה כתוב 'עפרה חזה, עפרה חזה, עפרה חזה', וזה מה שהילדה רואה בעצם מול העיניים, את התמונות של עפרה מודבקות על הקיר, ואני ביקשתי ממנה לבוא, ואז הסתבר לי שהיא בחוץ-לארץ, והיא הבטיחה שמיד כשתגיע לארץ היא תתייצב, והילדה נפטרה, ואז עפרה פנתה אליי ואמרה: 'מה שתרצי, אולי איזה ערב למען הילדים, למען בית החולים'.

גילה אלמגור

ובאמת הרמנו ערב ענק שכולו רק הופעה של עפרה חזה למען רווחת ילדים חולים במחלת הסרטן לזכרה של הילדה הזו. הנדיבות של עפרה וכל הדברים הטובים שנאמרים עליה היום נאמרו גם בפניה. אלוהים לקח אותה מהר מדי לא בצדק. זה לא טוב ככה, לא נכון ככה, אסור שזה יקרה. מה אני אגיד? שתנוח בשלום ושיניחו לה. שהרוע והשמועות והגלים הלא טובים האלה, שכיסו אותה ברגעים האחרונים, ייעלמו. שיתנו לה לנוח בשלום".

שושנה דמארי

שושנה דמארי: "יצא לנו להופיע יחדיו. אני גם העליתי אותה לקבלת פרס 'אשת חיל', והכרתי אותה אישית. היא הייתה נהדרת, חברה טובה ומפרגנת לכולם. בגילה ובזמן כזה מועט היא הצליחה לעבור ארצות שלימות והייתה מקובלת מאוד וייצגה יפה את השירה התימנית ושירה ישראלית. יופיה וקולה... אני כבר לא יודעת איך לשבח אותה. שמעתי אישה, אני חושבת שגם כן משכונת התקווה, שאמרה מילים שמאוד מאוד השפיעו עליי. היא אמרה: 'עפרה, את צריכה להיות על הבמה, לא באדמה'".

רינת גבאי: "עפרה היתה אלילת ילדותי ונעורי. כל הקירות בחדר שלי היו מכוסים בפוסטרים שלה. הייתי הולכת לראות אותה בבוטיק שהיה לה ביהוד, וכשנולד לי אח, תפרו לי לברית דגם זהה לזה שעפרה לבשה בקדם אירוויזיון.   בכיתה ז', במסגרת פרוייקט אישי, כשאחרים עשו פרוייקטים על סרטן ועל עדות בישראל, הפרוייקט שלי היה עפרה חזה. המורה כתבה לי בסיום העבודה, שניכר שהשקעתי מאמצים רבים, אבל היו לה השגות לגבי הנושא. לי לא היה אכפת. כשהייתי בת שמונה, נפגשנו לראשונה. הלכתי להופעה שלה בלוד, בשם 'מלכת הקסמים', עם הקוסמים צ'יקו ודיקו. ישבתי שם, ומשהו בתוכי בכה בפנים מרוב הערצה. באמצע ההצגה הרגשתי שאני חייבת לראות אותה. כשהכל הסתיים התגנבתי מאחורי הקלעים, פעם ראשונה שלי במקום כזה, פתחתי כמה דלתות, ולא מצאתי אותה.

רינת גבאי

פתחתי עוד דלת, והיא ישבה שם, לבדה, צנועה שכמותה, עם מבט שכולו טוהר, ושתתה תה.   היא אמרה לי שלום, ואני אמרתי לה 'אני כל – כך אוהבת אותך, ואני שרה במסדרים בבית – ספר את השירים שלך.'.  היא אמרה לי להתקרב אליה, ושאלה: 'את רוצה לשיר איתי ?', ואני עניתי 'כן, כן, כן', ולא האמנתי שזה קורה לי. עפרה נתנה לי מספר טלפון, ביקשה שאתן להורי ואמרה שאם אעבור את האודישן, אוכל לשיר איתה בשירוויזיון. אבל הורי החליטו לקחת אותי לאודישן של הפסטיגל ולא של האירוויוזיון. הגעתי לשלב הסופי, ותקעו אותי בשישיית ילדים, יחד עם להקת סקסטה, ואבא שלי אמר: 'הבת שלי תשיר סולו, או לא תשיר בכלל !'. הלכנו, ולא שרתי. אבל אין לי ספק, שההערצה שלי לעפרה חזה הביאה אותי להגשמת החלום הפנימי שהיה לי שנים: להפוך לזמרת. לאורך שנים הייתי אחת ממיליון מעריצות והלכתי להופעות שלה, אבל פנים אל פנים לא התראינו. כעבור שנים, כשגם אני הפכתי לזמרת, היא ישבה במעגל של דן שילון, ואני הופעתי שם בחלק האומנותי. אני זוכרת את עצמי שרה, ומסתכל על עפרה ורואה שהיא מוחאת לי כפיים, וחושבת על זה, שהיא לא יודעת שאני אותה ילדה קטנה מלוד, שבאה אליה אל מאחורי הקלעים. יום אחד, לפני שנה וחצי, חזרתי הביתה עם דורון בעלי מאוחר בלילה, ופתאום דיברנו על עפרה חזה. התיישבנו לראות קלטות שלה, והקשבנו לשירים, ודורון אמר, שאין זמרות עם קסם שכזה. בבוקר אמרו ברדיו, שעפרה מאושפזת, ונבהלתי – אבל ידעתי שעפרה ניצלה כמה פעמים בחייה, גם בתאונת מטוס, ואמרתי שאלוקים אוהב אותה. הסיטואציה המקרית הזאת הבהילה אותי, ורציתי ללכת לבית – החולים, אבל חשבתי לעצמי, שלא יבינו מה אני עושה שם, כי מי יידע שם כמה אני אוהבת אותה.  ואחר – כך עפרה מתה.  בהופעה שלי אני שרה שני שירים של עפרה, 'תפילה' ו'מישהו הולך תמיד איתי', ומקדישה לה אותם."