על כי שמרה בקנאות את עצמה לעצמה, וכל מה שראינו בה כל העת היו עיניה הטובות, תמימותה, צניעותה, ומעל הכל גאוות אמת שקרנה ממנה כל אימת שדיברה בבית ובשכונה מהם באה. משם כנראה העצמה והרוח שיצרו את הדמות המרתקת הזו. משם גם אותה המיה טובת לב שבקולה האחד והמיוחד. בליל פטירתה הזיל עם שלם דמעה על קול נלבב מקולותיה של ארץ ישראל, שנדם בטרם עת".

עברו מאז הרבה שנים. הקול של עפרה פרץ את גבולות המדינה, והפך לקול בינלאומי בתחילת כניסת מוסיקת העולם – לעולם. 'אם ננעלו', שיר מהבית של אבא ואמא שלה, שבמקורו נכתב על ידי שלום שבזי, הפך אותה לכוכבת בינלאומית, מה שלימים הרחיק אותה, ככל שגדלה הצלחתה בחוץ, מעיני הקהל המקומי פה. בשנים האחרונות פחות ופחות עשתה, פחות שמעו עליה. לעפרה הייתה אישיות כובשת, ולא סתם הצליחה. היא לא הייתה סתם זמרת, כמו שמישהו כתב. עפרה הפכה לנכס בגלל היכולת שלה לחדור אל המרכז הישראלי הקשוח והקשה, שפעם לא נטה לטפח את השוליים. היא בארה משכונת התקווה, היא באה מבית מסורתי דתי, היא לא באה מעושר כלכלי וממקומות בהם ההזדמנות להתקבל במרחב הישראלי קלה. בזכות כשרונה הטבעי והכובש, בזכות הדחיפה הגדולה של בצלאל אלוני, מייסד סדנת שכונת התקווה, איש ללא פשרות, חתכה את לב הקונצנזוס הישראלי. וזה המון, זה משהו. מי שלא מבין את הדרך שעושה זמר, לא יבין זאת לעולם. אבל אני אומר לכם את מה שאתם ודאי יודעים: היא הייתה גדולה. 'שיר הפריכה' היה נועז בימים ההם, ו'אם ננעלו' – השיר שפרסם אותה באירופה – היה ביצוע מדהים, הברקה יוצאת מהכלל. חוץ מזה, היא הייתה צעירה מכדי למות. רחוקה הייתה עפרה מזרקורי הטיפשות הסלבריטאית, והצניעות הזו עומדת לזכותה בסוף הדרך. כמה עצוב, כמה חבל. לכל מדינה יש את הנכסים שלה. עפרה חזה, נערה קטנה משכונה קטנה, זכתה להפוך לנכס שכזה. התאבלנו עליה כולנו".

. הוא השאיר לי הודעה נרגשת מאוד על המשיבון בבית: 'בצלאל', הוא אמר, 'מה קורה? מה אפשר לעשות?'. זה מה שכולם רצו לדעת: מה קרה. ולנו אין תשובות. לפני שלושה שבועות הייתי בנסיעת עסקים בחו"ל ודברתי עם עפרה בטלפון. היא סיפרה לי שהיא מרגישה רע מאוד. רק לשמוע אותה אומרת משפט כזה, זה היה מוזר, כי עפרה לא ידעה מה זה להיות חולה. ופתאום לשמוע שהיא במיטה, חולה? זה היה בלתי נתפש. אמרתי לה כבר בשיחת הטלפון ההיא שאני ממליץ לה להיבדק בבית חולים, אבל לא נידנדתי לה. כנראה שהפחד מרופאים והרצון לשמור על פרטיות גרמו לה להסס. אילו הייתה מגיעה לטיפול ימים מוקדם יותר, אני מאמין שהיו יכולים לטפל בה טוב יותר.  היא הייתה זן נדיר. בימים הראשונים האמנו שאם יש מישהי שיכולה לצאת ממצב כזה – זו עפרה. אבל זה לא קרה. כמה ימים לאחר שנפטרה התקשרו אליי מאחד העיתונים וביקשו ממני לדרג את חמשת האלבומים של עפרה שאני הכי אוהב. אמרתי:'איך אני יכול לדרג את האלבומים שעשיתי עם עפרה? זה כמו לבקש ממני לדרג ילדים לפי סדר עדיפויות'. כל אחד נצור בליבי. מה שכן, בשנת 84' כתבתי לה שיר בשם 'בית חם'. כל הימים האחרונים השיר הזה לא יצא לי מהראש. פתאום כל המילים קיבלו משמעות חדשה בעיניי, והמילים האלה מבטאות יותר מכל את מה שאני מרגיש עכשיו: 'אור מלטף/ שבר ענן/ ודמות נכחת בעשן/ אור מנצנץ/ קול בהמון/ ילדה בוכה מרוב שאון/ בית חם, בית חם/ ילדה רוצה רק בית חם/ אתה מכה בי זכרונות/ וצחוק מוזר של עלבונות/ ילדות רחוקה בין סמטאות/ ועיניך אלה תמיד בורחות/ יד מושטת לעזרה/ ורק אתה כצל עובר/ בית חם הוא הנפש/ מחסה לנשמה/ אל תהרוס, תן לה לגשת/ תן לה כוח בנשמה/ ביתם חם, בית חם/ ילדה רוצה רק בית חם...'"

25 שנה אני מכיר את עפרה, שנינו אנשים מאמינים, גדלנו על ברכי הדת והמסורת. ברגעים הקשים האלה, כל שנותר לי היה להתפלל, לסמוך על הנס. והנס לא בא. המלכה, המלכה שלנו משכונת התקווה, סמל הגאווה שלנו – בני העדה התימנית – ושל כל עם ישראל, הלכה מאיתנו, מותירה חלל ריק, כואב, בתרבות הישראלית. אני זוכר כיצד עפרה תמיד אמרה: 'אם אני קמה בבוקר, בריאה, ורק רואה את האור – אני מאושרת. זה מספיק'. עכשיו, אחרי שאפילו בקשתה הצנועה הזו לא מולאה, אפשר אולי להתנחם בדבר אחד: אנחנו, אלה שאהבו את עפרה, את שירתה, נישאר עם מעט האור שהותירה אחריה בקולה. והמעט הזה הוא הרבה מאוד".

 מי כמוני יודע כמה שוק הבידור ותחום האומנות נגוע בצרות עין, קנאה ולשונות רעות. עפרה חיה בעולם הזה מילדות, ודבר מכל אלה לא דבק בה. טוב הלב שלה, הצניעות, חוסר הפוזה, אלה הדברים שאני אזכור ממנה תמיד. לא היו לה מסיכות. מה שראית כלפי חוץ, זה האדם שהיה בפנים. תמיד מלאת שמחת חיים. תמיד יפה, זוהרת, עדינה. נכון, מאז ומעולם שמרה בקנאות על פרטיותה ולא מצאה לנכון להכניס אנשים לחייה האישיים. ככל שהכרתי אותה יותר במשך השנים, למדתי יותר איך לכבד את הפן הזה באישיותה. לא רק שזה לא גרע מאישיותה בעיניי, זה רק הוסיף לקסמה. קסם היא המילה שתיטיב מכל לתאר אותה. אסון היא המילה שתיטיב מכל לתאר את אובדנה".

כרבע מאה הנעימה לנו בשיריה ואת מעמדה המונארכי ביססה כבכר לפני עשור או יותר. מלכה יחידה הייתה, למרות שבעולם הזמר מחולקים כתרי מלכות בפזרנות. מדי עונה צצים נשים ואנשים יפי קול, אשר אמרגניהם וחסידיהם קושרים לראשם כתרים, אבל הם מודחים בחלוף שנים אחדות. בשנים האלה הם נחשפים עד לשד עצמותיהם. ילדותם הדווייה, התגלותם הניסית, אהבותיהם הרבות, משבריה והתאוששויותיהם. תקופת מלכותה של עפרה הייתה חריגה באורכה, לא רק מפני שהיא הייתה כה יפה ומפני שקולה קול זמיר היה, אלא בגלל המיסתורין. לוט המסתורין הוא התנאי להתקיימותה של מלכות ארוכת שנים, וכלל לא חשוב אם הוא מסתיר תעלומות מרתקות, או מכסה על סתמיות. מלכה החושפת את ירכיה במחול, מאבדת את כבודה בעיני נתיניה ומלך המתגלה בתחתוניו, סופו שייגרר מצווח בשווקים. מלכים שומרים על מרחק של זרוע המושטת לנשיקה על גב היד. הם לא מופיעם ב'טוק שואוז' ולא שופכים את נפשם במוספים. אני לא חושב שעפרה ביימה את הכוריאוגרפיה של חייה, אף על פי שפעם, בריאיון, הודתה בערך היחצ"ני של צניעותה הבתולית. היא הייתה כזאת. כבושה. גם על הבמה לא חרגה ממתכונת היחסים המדודים עם ההמונים וזה הגביל את כוחה כאמנית, כי מעולם לא שמעת את ליבה הנקרע מחמת כאב, מעולם לא הסתכנה בהתקרבות לסף יכולתה הקולית, ומעולם לא עשתה תנועה גדולה ופרועה. תמיד מדודה, תמיד מכובדת, אפילו בתפקידה כשחראזאדה. ילדה ענייה, דקה וענוגה, מרוחקת ועשירה, חשוכת ילדים, חוט של עצב משוך על פניה. מוות חטוף. הנה סיפור שאי אפשר לעמוד בפניו. הלהיט הראשון שלה היה 'שיר הפריכה', מתוך פסקול הסרט 'שלאגר'. את התמליל הנפלא כתב אסי דיין, במאי הסרט. השתתפתי בתפקיד אורח: מנחה תוקפני של טוק-שואו. היא הייתה בת 18 כאשר עברה באולפן. בעקבותיה התפרצו 'הגששים' והרסו את התפאורה. לא היה בה דבר מהפריכה, ומסופקני אם אי פעם העזה להופיע בפרהסיה נעולה בכפכפים, אבל מילותיו של אסי, 'אני מפליגה בתוך הכפכפים לאן שיקחו האורות', הם דימוי המתקשר לנעלה הקטנה של הנסיכה סינדרלה, המפליגה לאיים ששם שוכן האושר".